פסק-דין בתיק ע"א 3496/05

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי) מיום 23.10.05 בת"א 63832/01 שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיב וחייב את המערער לשלם לו סכום השווה ל- 100,000 דולר של ארה"ב בצירוף ריבית דולרית וכן את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.

1.         רקע

(א)                המערער אופטומטריסט במקצועו, והמשיב, יהלומן, אזרח הודו, המנהל עסקים גם בישראל, הסכימו לעסוק באמצעות חברה (להלן: " החברה") בפיתוח רעיון עיסקי שהיה למערער, שאותו החל לפתח עם אחרים יחד עוד בשנת 1999. ביום 22.10.00 כרתו בעלי הדין (המשיב באמצעות חברה זרה בשליטתו) ושניים אחרים " הסכם יסוד חברה" (להלן: " ההסכם"). המשיב היה אמור להיות המשקיע העיקרי של כסף בחברה, כשהאחרים יעסקו בעיקר בפיתוח החברה והרעיון העיסקי.

(ב)                בעלי הדין לא הסתפקו בקשר העיסקי ונוצרה ביניהם גם מערכת של יחסי ידידות. בשלהי שנת 2000 העביר המשיב לחשבונו הפרטי של המערער בבנק דיסקונט סכום כולל של 100,000 דולר (בשתי העברות: האחת בסך 85,000 דולר ביום 20.11.00 והשנייה בסך 15,000 דולר ביום 14.12.00). טיבן של העברות אלו (שיכונו להלן יחד: " ההעברה") ושל הסכמת הצדדים בקשר אליהן, הם שעמדו במרכז המחלוקת שהביא המשיב לפני בית משפט קמא והמונחת עתה לפתחנו.

(ג)                  בכתב התביעה שהגיש המשיב בסדר דין מקוצר לבית משפט קמא נטען שמדובר היה בהלוואה פרטית שהלווה למערער, מחוץ לקשר העיסקי שביניהם. המשיב צירף לכתב התביעה, בין היתר, תמליל של שיחת טלפון שניהל עם המערער ביום 29.3.01 (להלן: " התמליל"), וטען שעולה ממנה שהמערער הודה בחוב וטען שהוא מתקשה להשיג את הכסף.

(ד)                המערער ביקש רשות להתגונן ובתצהיר שעשה בתמיכה לבקשתו טען שהמשיב, שהיה אמור להלוות הלוואת בעלים לחברה, העדיף מטעמיו " לשלם, ישירות, ולא דרך חשבון החברה, סכומי כסף שהיה על החברה לשלם לגורמים שונים, לרבות לשותפים המייסדים" (סעיף 9 לתצהיר). המערער אף צירף לתצהירו שתי חשבוניות עסקה (להבדיל מחשבוניות מס) שהוציאה החברה שבאמצעותה הוא מנהל את עיסקי האופטומטריה שלו (להלן: " הקליניקה") לטובת המשיב. המערער הוסיף ואמר שההעברה הייתה " מעבר לסכומים שהתחייבו המשיב ... להזרים לחשבון החברה, על פי הסכם השותפים!. תשלומים אלה נעשו מכוח הסכמה מוקדמת בין הצדדים, אשר ... לא מצאה את ביטויה בהסכם השותפים" (סעיף 11; המונח "הסכם השותפים" בפי המערער מכוון להסכם דנן). ועוד הסביר המערער שכתוצאה מעיסוקו בחברה ירדו הכנסות הקליניקה ושהוא היה זכאי לפי ההסכם לדמי יזמות בסך 160,000 דולר ולשכר חודשי בסך 10,000 דולר החל מחודש ינואר 2001. הואיל וביקש להתפטר מתפקידו כמנכ"ל החברה ולחזור לעיסקי הקליניקה ביקש ממנו המשיב " באופן הגובל בתחינה" שיישאר בתפקידו ונטל על עצמו לשלם לו את הכסף שחבה לו החברה ולהקדים ולשלם לו את משכורתו החודשית ממנה החל מחודש אוגוסט 2000 (סעיף 17). לפיכך הסכים המשיב לשלם למערער את הסכום של 100,000 דולר, שנחשב כהלוואה לחברה ושאמור היה להיות מוחזר לו בתוך תקופה קצרה עם הצטרפותו של משקיע נוסף לחברה (סעיף 18). בתצהירו המערער דן בתמליל  שצורף לכתב התביעה וטען שהתמליל אינו שלם, " ערכו הראייתי הוא, אפוא, אפס" ושהשיחה לא עסקה בהלוואה נושא התובענה אלא בהלוואה אפשרית של השותפים כולם לחברה, שבסופו של דבר לא התממשה. 

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא שמע את בעלי הדין ועדים נוספים, וקיבל ראיות, לרבות את התמליל של השיחה שקיימו בעלי הדין. בפסק דינו סקר בית המשפט את מכלול הראיות, ניתח את גרסאותיהם של בעלי הדין, העריך את מהימנותם  ודן בטענות הפרקליטים.

בית המשפט האמין לעדותו של המשיב ודחה את עדותו של המערער, בין היתר במלים אלו:

" עדותו של הנתבע התאפיינה בגמישות בלתי מצויה, בתשובות משתנות לפרקים, ובניסיון לטעון כנגד מסמכים בכתב, שהוא עצמו כתב או היה שותף פעיל בניסוחם" (עמ' 9 לפסק הדין, שורות 8-9).

(ב)                בית המשפט מצא שהתמליל אמין והביא דברים שאמר המערער בשיחה שמהם עולה מפורשות שהוא מתכוון לשלם כסף למשיב באופן אישי ובתשלומים, מייד כשיהיה בידו כסף חופשי. איזכורים של ההלוואה היו גם בחלקים אחרים שבתמליל. בית המשפט דחה את טענת פרקליט המערער שהמשיב הערים עליו בשיחת הטלפון, והסתמך על שברי משפטים, וכן שמדובר היה בעצם בהלוואה עתידית לחברה, הלוואה - שבסופו של דבר לא ניתנה. בית המשפט דחה טענות אלו כבלתי הגיוניות ואת גרסת המערער בעניין זה כבלתי אמינה.

(ג)                  בית המשפט הוסיף ודן בטענת המערער בדבר התחייבויות המשיב וזכותו של המערער להחזר כספים מהחברה, ומצא שהדברים אינם מתיישבים עם נוסחו של ההסכם. אכן ההסכם עוסק בהשקעת כספים שהמשיב היה אמור להשקיע בחברה והוא אף השקיע, אך אין בהסכם זכר להתחייבות של החברה להחזיר למערער כספים. אדרבא, נאמר שם שהשקעתו של המערער בחברה תהיה בדרך של מכירת השקעותיו בפיתוח, ידע וטכנולוגיה לחברה תמורת סכום השווה ל-  160,000 דולר והוצאת חשבונית מס מהחברה. המערער טען שנוסח זה של הדברים לרקע הנסיבות וציון המילה "בוצע" בצד הדברים הללו, מעידים שהחברה הייתה אמורה לשלם למערער את הסכום של 160,000 דולר באופן מיידי.

(ד)                המשיב טען שאין בהוראות ההסכם כדי ללמד שהמערער היה זכאי לתשלום מהחברה וכי תכלית הדברים הייתה לחייב את המערער להשקיע את שווי הסכום האמור בידע ובטכנולוגיה כאמור. בית המשפט קיבל את גירסת המשיב תוך שהביע תמיהה על " גרסתו הנפתלת של [המערער]" שהרי ההסכם עוסק בהשקעות של השותפים ולא בתשלומים שהחברה אמורה לשלם להם, והדברים גם לא נרשמו בספרי החברה ולא דווחו לשלטונות המס. בית המשפט מצא תמיכה לדברים בשניים אלו: עדותו של עו"ד צדוק שרשם את המילה "בוצע" בהסכם ושהעיד שהמערער אישר שקיבל את הסכום האמור זמן רב לפני שנחתם ההסכם, ורישום בכתב ידו של המערער (נספח ז6) שממנו עולה כי כוונת הצדדים הייתה להשקעה ולא לתשלום. 

(ה)                בית המשפט הגיע למסקנה זו לאחר ששמע וראה את בעלי הדין על דוכן העדים, אולם כאמור, המסקנה לא עוגנה רק בעדויות בעלי הדין עצמם, אלא גם בשאר הראיות שבאו לפניו.

3.         הטענות בערעור

לפנינו תקף בא כוח המערער את ממצאי בית משפט קמא בשורה של טענות שעניינן השגות על קביעות שבעובדה ובמהימנות. בא כוח המערער סבור שחרף הכלל היסודי שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות כגון אלו הרי שבמקרה דנן יכולים אנו להתערב משום שבית המשפט ביסס את קביעותיו על פרשנות לא נכונה של ההסכם ועל התמליל  ששניהם נמצאים לפנינו.

המשיב תומך בפסק הדין מנימוקיו.

4.         דיון והכרעה

(א)                לא מצאנו שבית משפט קמא שגה כאשר סבר שאין בהסכם התחייבות לשלם למערער. הדברים עולים הן מקריאת ההסכם הן מדברי המערער בתצהיר שעשה בתמיכה לבקשתו לרשות להתגונן, שבו טען שהתחייבות המשיב לשלם לו כסף מקורה בהסכמה מוקדמת להסכם. כידוע, בדרך כלל, אין לראות כמחייבת הסכמה שהייתה לפני שנכרת הסכם ושלא פורשה בו, שהרי חוזה אמור לכלול את כל שהסכימו הצדדים, כדברי בית המשפט העליון (כב' השופטת בן פורת) היפים לענייננו:

" ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב... הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם. לא זו בלבד שראיה בכתב על הסכם נוסף אינה קיימת בענייננו, אלא שבטופס ההצהרה דלעיל יש אפילו ראיית-מה לסתור" (ע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 387, 394-395 (1983)).